בפעם הראשונה והאחרונה שזה קרה לי הייתי בהלם. הלכתי לתומי ברחוב וכבר מרחוק זיהיתי אותה - אמא של חבר מהכיתה של ליאור. חייכתי אליה, אבל היא השפילה מבט. המשכתי ללכת לקראתה, אבל היא כבר הייתה בדרכה לחצות את הכביש. בחלקיק שנייה הבנתי שיש לי שתי ברירות. בחרתי בקלה יותר. חציתי אליה את הכביש, קראתי בשמה והתחבקנו.
כמה ימים אחר כך נתקלתי בטקסט הנפלא הזה של גיורא פישר. הלחנתי אותו בראש תוך כדי השגחה על מבחן באזרחות.

​

מה אפשר כבר לומר / גיורא פישר

לא רק את
גם אני, (אם אוכל)
אעבור לצדו השני של הרחוב
אם אבחין בי.
מה את כבר יכולה להגיד לי
מה אני יכול לומר לעצמי.