גם אם תקשרו לי את העיניים ותזרקו אותי באחד מבתי החולים בארץ, אני אוכל לומר לכם בקלות אם אני בשניידר, בתל השומר, באיכילוב או בהדסה. יותר מזה, גם אוכל לומר לכם באיזו קומה. וכל זה רק על-פי הריח.
בחדר ההמתנה של הפיזיותרפיה בשניידר היה ריח של מוות.
 

באחד הימים, בעודנו ממתינים בתור, הגיעה אמא שהסיעה כיסא גלגלים ובתוכו "בובה". בובה אני אומרת, כי גם אחרי מבטים ארוכים לא יכולתי להבחין אם זו נערה או אם זה נער. בובה יפהפייה, בת 14 בערך. קירחת לחלוטין, חיוורת, רזה ועצובה - כאילו כל עצב העולם התאחד והתלכד אל תוך עיניה. ראשה היה שמוט הצידה, היא נראתה כמעט חסרת חיים, למעט עיניה הכחולות הענקיות, שהיו מעיין חי של עצב ושל חכמה ושל הבנת החיים והמוות לעומקם ולרוחבם. היא הייתה שם בו-זמנית, בשני המקומות, והיא ידעה הכול. ואני ראיתי אותה יודעת. כמה קדושה הייתה ברגע הזה.
 

"גם ליאור יהיה ככה?" לא יכולתי שלא לשאול את עצמי,  והמחשבה על כך מילאה אותי בושה גדולה ופחד מצמית. הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי. לא יכולנו להתיק מבטינו. ופתאום גאה בי רגש אחר, חדש, שסילק את כל מה שידעתי עד אז על דפוסי העולם. על טוב ורע, על יופי וכיעור, על עולב ופאר, על עצב ושמחה. לא היו רחמים ברגש הזה, אם כבר אז התגמדות ויראת כבוד נוכח גדולתה ועוצמת מבטה. היא הייתה היופי בהתגלמותו, אני נשבעת לכם. כמה יפה היא הייתה! "הלוואי שתדעי עד כמה שאת יפה", אמרתי לה בעיניי. ונזכרתי בשיר "הילדים" הזה – שבכמה שורות פשוטות מסביר את כל עקרונות הבודהיזם - ואותו אני שרה לה, בובה יפהפייה, מי יודע היכן היא כעת?

בווידאו: "אלישבע", מתוך הופעה בבר-גיורא. קלידים: דורון בן-עמי, צילום: עדי שנקר